קבורה יהודית

קבורה יהודית

המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובמנהגי האבלות מעשים בעלי ערך אישי וחברתי רב. לקיחת חלק במנהגי הלוויה ובקבורה נחשבים ביהדות למצווה, "חסד של אמת", שכן הנפטר אינו יכול להשיב בטובה תחת המעשה. בעבר, נהגו בני המשפחה לטפל בגופות מתיהם אך משום שגופת מת נחשבת לטמאה  נעשתה המלאכה על ידי מכרים או חברי המשפחה מתנדבים. בתקופות מאוחרות יותר הוקמו "חברות הקדושות" (חברה קדישא) שפעלו כגוף התנדבותי בעל מעמד קהילתי חשוב שלקחה על עצמה את הטיפול במת ובאורחות הקבורה.

רכישת קבר בחיים - סגולה לחיים ארוכים

התורה עוסקת רבות בושא הקבורה. בבראשית כ'ג מוזכר סיפור הקבורה הראשון: אברהם אבינו ניגש אל בני חת ומבקש לרכוש חלקת קבר עבור שרה אשתו ועבור משפחתו. אברהם אבינו רוכש את חלקת הקבר שלו בעודו בחיים. באותו מעמד מתקבע גם מנהג האבלות של ההספד, ומאוחר יותר, מתקבע מנהג השבעה. מנהגים נוספים כגון קריעת בגדים, חליצת נעליים, המנעות מרחצה, הטלת עפר על הראש וישיבה על הארץ, איסור הלנת המת וקבורה בתכריכים - כל אלה מנהגים המופיעים גם הם במקרא. בתקופת בית שני הופיע גם מנהג "ליקוט העצמות" - איסוף עצמות המת בתום שנה מיום הקבורה והעברתם לגלוסקמות (תיבת עצמות). ניתן לקרוא עוד על מנהג זה בדף המידע ( קישור לדף המאמרים). 

"מעפר באת..." - קבורה באדמה או בארון?   

המסורת מושתת על דברי האלוהים לאדם הראשון: "מעפר באת ואל עפר תשוב". לאחר פטירתו של האדם עליו לשוב אל האדמה ממנה הוא נוצר, לאפשר לגופו להפוך לעפר באופן טבעי, להתחבר שוב אל מעגל החיים.

על פי היהדות האורטודוקסית, שריפת גופה, חניטה או הצגתה בפומבי הם אסורים, ופוגעים בפרטיות ובכבוד הנפטר וביכולת נשמת המת להגיע למנוחת עולמים. בחו"ל ובמקומות כמו בשביל מנוחה נכונה הקבורה  מתבצעת לעתים בארון. ארון עשוי עץ עם לוח מחורר בחלקו התחתון שאינו מכיל מתכת או חומרים לא מתכלים, הינו ארון המותר על פי ההלכה. להמשך קריאה על קבורה בארון לחץ כאן.

מסורת קבורה יהודית

בהלכה חשיבות רבה לקבורה בבית עלמין יהודי ולעובדה  שההכנות לקבורה והקבורה עצמם ייערכו על ידי יהודים. הן מרגע הובלת הנפטר, הורדתה לקבר ומילוי הקבר בעפר. בטרם הקבורה נערך טקס ההלוויה, שבו קרובי המשפחה והמכרים מלווים את הנפטר/ת בדרכו האחרונה. ישנם מספר מנהגים בטקס הקבורה הנהוגים כיום. מטרתם לסייע לאבלים למצוא איזון בין הרצון להתאבל, לבין הצורך להתמודד עם הכאב ולשוב למעגל החיים . מנהגי האבלות מציעים כיצד לנהוג בשעה של אובדן, בשעה של כאב ושל חוסר אונים ונותנים מסגרת אישית, טקסית וחברתית בכדי לעזור לאבלים בשעותיוהם קשות.

קריעה - קרובי משפחה מדרגה ראשונה (בן/בת זוג, בנים, אחים והורים) קורעים את בגדיהם כהבעת צער על האובדן. בעדות אשכנז נהוג לערוך את הקריעה בתחילת ההלוויה ובעדות הספרדיות, בסופה. טקס הקריעה הוא מנהג סימבולי המסמל את הקרע והחלל שנוצר בנפשם של בני המשפחה עקב האובדן הכבד. הקרע נעשה בבגד החולצה מעל החזה. באבלות על ההורים נעשה הקרע בצד שמאל קרוב ללב ובאבלות על שאר קרבי המשפחה בצד ימין. על פי הנוהג, החולצה הקרועה נשארת על גוף האבלים בכל מהלך השבעה.

הספד - דברי הספד יכולים לשאת קרובי המשפחה, הרב או הידידים.

בית הלוויות - נקרא גם אוהל ההספדים או אוהל התפילה הוא מקום ההתכנסות לפני התחלת מסע הלוויה. נשיאת "מיטת" המת נחשבת כמתן כבוד למת ורבים רוצים להשתתף בכבוד הנשיאה.

מסע הלוויה- המשתתפים הולכים בעקבות הנפטר הנישא אל חלקת הקבר. יש הנוהגים להתחיל את מסע הלוויה מבית הנפטר או לעבור דרך מקום נוסף בדרך, שהיה משמעותי עבורו. בדרך כלל אוספת החברה המבצעת את השירות מבית החולים ומביאה אותו  אל בית הלוויות. משם צועדים המשתתפים  ברגל ומלווים את הנפטר עד לחלקת הקבר.

הקבורה- הרגע בו מורידים את הנפטר אל מעמקי הקבר ומשיבים אותו אל האדמה, זהו הכבוד האחרון שחולקים לנפטר ולקחת בזה חלק נחשב לזכות גדולה . המנהג הרווח שבני המשפחה ,קרובים וחברים עוזרים במלאכת מילוי הבור באדמה.עוד נהוג שכל אחד מן הנוכחים במעגל הקרוב לקבר לוקח לידיו את המעדר לטובת המלאכה. את המעדר אין מעבירים מיד ליד אלא מניחים אותו ראשית על הקרקע בין המעבר מאדם לאדם. במהלך הקבורה נאמר קדיש, צידוק הדין ואל מלא רחמים. עם סיום הטקס, נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר, להניח אבן  ולאמר את פסוק התהילים "זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג 41).

קדיש - תפילת קדיש היא תפילה בשפה הארמית הנאמרת על ידי אבלים לאחר פטירת קרוביהם. בדרך כלל נאמר הקדיש על ידי בן משפחה מהדרגה הראשונה במהלך טקס הקבורה. מנהג אמירת קדיש הוא גלגולו של נוהג מתקופת התלמוד שהתגבש לכדי תפילה בימי הביניים. בניגוד למחשבה הרווחת, הקדיש אינה תפילה לעילוי נשמת הנפטר כלל וכלל. מילות התפילה עוסקות בהלל ושבח לאל, במלכותו על העולם ובבקשה לזכות בשלום ובחיים טובים. היא הכרה מצד המתאבל במלכות האל למרות האובדן הקשה שפקד אותו.

ניחום אבלים - מיד בתום ההלוויה נערכים לניחום אבלים, כאשר משתתפי ההלוויה נעמדים בשתי שורות והאבלים עוברים ביניהם. המשתתפים מנחמים את האבלים באמירה "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" (ירמיהו ל"א, 11 - נוסח אשכנז) או "מן השמים תנוחמו" (נוסח קהילות המזרח). לאחר-מכן האבלים עוברים אל המקום בו הם ישבו שבעה.

שבעה - בתום הקבורה מתכנסים האבלים בבית בו ישהו במהלך השבעה, בדרך כלל ביתו של הנפטר אלא אם יש בה בעיה לאכלס כמות גדולה של מנחמים. ימי האבל הראשונים נמשכים שבעה ימים, מספר שהוא בעל משמעות עמוקה וארוכה במסורת היהודית: שבעה ימי בריאה, שבע ימים בשבוע, שבעה ימים לפני מילה, ועוד. המנהג מבוסס על ההנחה כי עדיף שהאבלים ישהו במחיצת חבריהם ובני משפחתם בעת אבלם מאשר לבדם. במסורת היהודית חל איסור מלאכה ויציאה מהבית במהלך ימי השבעה.

יום השלושים - חלק ממנהגי האבלות ביהדות ממשיכים לאחר ימי השבעה. במהלך שלושים ימים לאחר הקבורה נהוג לא להסתפר, לא להתגלח ולא ללבוש בגדים חדשים. נהוג גם שלא להשתתף בשמחות ובחתונות ולא ללכת למקומות בידור. יש המדליקים לאורך השלושים נרות נשמה. בתום שלושים הימים, עולה המשפחה אל קבר הנפטר ונערך טקס הכולל אמירת פסקי תהילים, קדיש ואל מלא רחמים והספדים אישים. בתום השלושים תמה תקופת האבלות של מרבית קרובי המשפחה למעט אבל על ההורים שנמשך שנה שלמה.

אזכרה - בתום שנת האבלות הראשונה, נהוג לציין יום זכרון פעם בשנה, בתאריך העברי של יום הפטירה. נהוג להדליק נר נשמה לאורך אותה יממה ולקיים טקס קצר בחלקת הקבר.

המסורת היהודית מבחינה בין אבלות של קרובים מדרגות שונות. האבל על אם או אב הינו האבל הממושך ביותר ואורך שנה שלמה, בעוד האבל על קרובים אחרים אורך רק שלושים יום. המסורת מניחה כי מותם של ההורים הוא (בדרך כלל) מוות טבעי, בשיבה טובה, ולכן יש לעודד את האדם להתאבל על לכתם. לעומת זאת, מות קרובים אחרים (אחים, בנים, בני זוג) באה בהפתעה ולכן, במקרים כאלה בחרה היהודות דווקא לעודד את המתאבלים להתאושש ולהמשיך בשגרת חייהם מהר ככל האפשר.

"בשביל מנוחה נכונה "ראשון לציון לציון מציעה קבורה יהודית בבית עלמין פרטי

צורו קשר לפרטים נוספים