כשאנחנו מדברים על קבורה בישראל, רובנו מדמיינים טקס מסורתי בניהול חברא קדישא, חלק טבעי ומשמעותי מהתרבות היהודית לדורותיה. לא כולם יודעים, אבל לצדו של המסלול הדתי קיימת כבר שנים דרך נוספת – קבורה אזרחית, או כפי שרבים מעדיפים לקרוא לה, קבורה אישית. בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות בוחרות בה, ורבות מהן מגלות שמדובר בחלופה מכובדת, חוקית ומכבדת לא פחות.
לקריאה על שירותים של קבורה אזרחית >>>
אלא שסביב קבורה אזרחית עדיין מרחפים לא מעט מיתוסים. חלקם נובעים ממידע חלקי, אחרים פשוט ממחסור בשיח פתוח על הנושא. המאמר הזה נועד לשבור כמה מהמיתוסים המרכזיים, לפתוח את הראש והלב ולתת מקום להבנה – מהי בעצם קבורה אזרחית, למי היא מתאימה, ולמה יותר ויותר ישראלים בוחרים בה דווקא בשנים האחרונות.
לא מחאה, אלא בחירה
מיתוס נפוץ הוא שאנשים שבוחרים בקבורה אזרחית עושים זאת מתוך מחאה, רצון להתריס או רצון לנתק קשר עם המסורת. בפועל, המציאות שונה בהרבה. רוב הבוחרים בקבורה אזרחית עושים זאת מסיבה אחת פשוטה – הם רוצים טקס פרידה שמתאים להם, לערכים שלהם ולדרך בה חיו את חייהם. זו אינה הצהרה נגד המסורת, אלא בחירה בדרך נוספת, שמכבדת את הזיכרון של הנפטר בדיוק כפי שקבורה דתית מכבדת.
למשל, אצלנו, בית העלמין האזרחי בראשון לציון, ובבתי עלמין אזרחיים נוספים ברחבי הארץ, אפשר למצוא טקסים מגוונים מאוד. יש מי שמזמינים רב לניהול הטקס, אחרים מבקשים טקס חילוני, ולעיתים קרובות משלבים בין השניים – נאומים אישיים, שירים, קטעים שכתבו הנפטרים בעצמם או טקסטים שמשקפים את רוחם.
חוקי, מוכר וזמין
רבים חושבים שקבורה אזרחית היא ‘תופעה חדשה’ או ‘פרצה בחוק’. האמת הפוכה – כבר בשנת 1996 חוקקה הכנסת את חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שקובע שלכל אזרח במדינת ישראל יש זכות להיקבר בדרך אזרחית. בפועל, המשמעות היא שכל אחד ואחת יכולים לבחור להיקבר בבית עלמין אזרחי, בכפוף לזמינות מקום באזור המגורים.
